Categories
בלוג

הכנרת כמראה

זה מרגיש כאילו הכנרת משמשת לנו כמראה

זה לא סוד שמצב הרוח הלאומי של ישראל נמדד, בין היתר, לפי הקו האדום. לא, אני לא מתכוונת לקו האדום בשרטוט הפצצה המאיימת של ביבי על איראן אלא על הקו האדום של הכנרת. כל חורף אנחנו מייחלים לעונה גשומה שתמלא את הימה ועם כל סנטימטר שמתווסף מצב רוחנו מתרומם. השנה, בעקבות הקורונה, הזרקור הופנה קצת הצידה מהגברת הראשונה של הטבע והיא אומנם לא פתחה את מהדורות החדשות אבל אין ספק שבסוף כל מהדורה יכולנו להתנחם בעובדה שאומנם יש קורונה אבל לפחות הכנרת עלתה בעוד סנטימטר.

לפעמים זה מרגיש כאילו הכנרת ממש משמשת לנו כמראה. משקפת עבורנו את התנהלות החיים שלנו כאן. לעתים רגועה ומלטפת, לעתים סוערת ומסוכנת. פעם בעליה, פעם בירידה. מלאת צלילי שחוק וצהלה או שקטה ומרוחקת. ואנחנו? סובבים סביבה מבלי לשים לב עד כמה היא טבועה בנו ולעתים כמה אנחנו טבועים בה.

דבר מעניין זה מראה. אנחנו משתמשים בה כדי לבחון בגד חדש, תסרוקת מרעננת, קמט סורר שהתגנב לו בין לילה. בודקים ובוחנים את הנראות החיצונית שלנו. אבל מה קורה עם מה שמסתתר בפנים? האם יש מראה שיכולה לשקף לנו גם הנראות הפנימית שלנו? 

שמתם לב שכאשר אנחנו פוגשים אדם אנחנו בוחנים אותו תמיד ביחס אלינו? האם הוא חושב כמונו? האם הוא מתנהג לפי אמות המידה שאנחנו מתנהגים? אם כן, יש תחושה של מכנה משותף ולכן המראה שהוא משקף לי היא נעימה ומלטפת. אבל מה קורה כשלא? מה קורה כשאני נתקלת באדם שלא חושב כמוני, שלא מתנהג כמוני, שהוא שונה ממני? מה הוא משקף עבורי? למה אני מרגישה סוערת בפנים כמו אותה כנרת ביום חורף גשום כשהרוחות מטלטלות את הגלים ימינה ושמאלה?

יש משהו בשוני שגורם לנו אי נוחות. זה מתנגש עם האמת הפנימית שלנו (שלא לומר האגו שלנו) אבל אם לרגע נשים בצד את השוני, את הדעות, את המנהגים, נבין שבעצם עומד מולנו אדם, בשר ודם, בדיוק כמוני! לא יותר ולא פחות. אותו הדבר. אדם שרוצה חיים טובים. שרוצה להיות מאושר. שרוצה להרגיש אהוב. כמו כולנו. 

אז אם הוא רוצה את אותו הדבר כמוני, אולי אנחנו בעצם לא כל כך שונים כמו שחשבתי…?