Categories
בלוג

הילדה שלי סובלת מהתקפי חרדה

אני מלאה ברגשות אשם. איך לא זיהיתי את זה בילדה שלי. אולי, אם הייתי מבינה שהיא עוברת התקפי חרדה, לא הייתי מבטלת אותה כלאחר יד, עם קול נוזף ועיניים חשדניות. הרי יש סימנים מובהקים, כך למדתי עם הזמן. קוצר נשימה, דופק מואץ, תחושת מחנק, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והפרעות בשינה, והיא סבלה מכולם.

הבת הביישנית שלי תמיד הייתה הפחדנית שבחבורה, חסרת אונים, דאגנית. התכונות הללו שבה הכעיסו אותי בסתר ליבי וניסיתי לדחוף אותה, שתתנתק כבר מהסינר שלי, שלא ייווצר נזק, שלא תהיה תלותית, אך יצרתי נזק גדול מזה. כאשר ננעלה לה הלסת לאחר לילה מלא באזעקות, הבנתי שיש כאן משהו שאני לא יודעת לפתור לבד.

הופנינו לגורמים המתאימים והתחילו לדבר איתי על תסמינים התנהגותיים שהופיעו אצלה הרבה לפני שהאזעקות החלו. ההיצמדות אלינו, הסירוב שלה ללכת לבית הספר או לצאת לטיולים, העובדה שאף פעם לא רצתה לישון אצל חברים או בחדר לבד, העיסוק הרב שלה בשאלות על המצב. 

כעת נטרפו לי הקלפים, כל חוקי ההורות בהם האמנתי עורערו ונותרתי חסרת אונים מול ילדה מוכת חרדה. אני מפחדת לפגוע, מפחדת להזיק. לא אומרים 'לא' על כלום. מותר הכול. היא נמצאת איתי כל הזמן. ממעיטה בדיבור, בעיקר מול זרים. הקורונה עוזרת לנו, אין אנשים סביבנו. זו רק המשפחה כאן, ועוד בונוס, אין אזעקות, כמעט. עוד רגע ונראה כאילו הבריאה. אבל זו מראית עין.

המורה התקשרה והילדה נכנסה לחרדה עמוקה. נכנסה לחדר ואין יוצא ואין בא. לא היא ולא אנחנו. אין כניסה. מפחדת להכריח, כדי לא להזיק. הזקתי די, אם אכנס בכוח אל החדר, אאבד אותה. ניגשת עד הדלת, דופקת חלשות וממתינה. חוזרת למטבח ומתיישבת חסרת אונים מול החומה הבצורה הזו, אין עם מי להתייעץ, מגירת זיכרונות הילדות שלי ריקה, משום שהמשוכה הזו דילגה מעלי ומעל שלושת אחיי, לא היינו חרדתיים. אולי רבנו, אולי כעסנו, אך לא פחדנו. לא כמוה.

הרכנתי את ראשי על שולחן האוכל והדמעות החלו לזלוג. מרגע לרגע נפרץ לו סכר עצום והטפטוף הפך למבול. יד קטנה הונחה לפתע על כתפי, וקול רך לחש לי, הכול יהיה בסדר אימא, את עוד תראי.